היום בו התעוררה האדמה

February 3, 2018

הקדמה

 

תאוריות וכתבים רבים, מתורות ומסורות שונות, מדברים על מהותה של האדמה כיסוד מרכזי עמוק

ומשמעותי המהווה את  אחד היסודות החשובים בבניית ה"בית" במבנה הנפשי והפיזי של כל יצור חי.

 

אדמה איכותית ומאוזנת מכילה בתוכה - תנועה. כמו הפיכת האדמה לפני זריעה / שתילה חדשה המרעננת אותה ומייצרת בה תנועה, המביאה עימה חוויה של התחדשות ותקווה [1].

במצב לא מאוזן אהבתה של האדמה לבית וליציבות יכולה להביא לכדי תקיעות עד קיפאון מוחלט בתנועה. חוסר יכולת ליצר שינוי או התחדשות. היא יכולה להיות בוצית מחוסר יכולת נוספת להכיל ולספוג, והיא יכולה להיות יבשה/צחיחה, עם חרכים וסדקים.  

 

על פי קריאת גוף אמוציונלית, תורת ארבעת היסודות הגדולים של הטבע (אדמה, מים, אש ואויר), יסוד האדמה מתאפיין מאגן הירכיים ועד כפות הרגליים. במיפוי הגוף דרך הקבלה למפת התבוננות על חלוקה פנימית במבנה כפות הרגליים, אזור העקב הוא האזור האדמתי ובהקבלה לאזור הפנים תהיה זו הלסת. האדמה מכילה שורשיות, הישרדות, קביעות, חושניות, פוריות וכיוצ"ב. זוהי אנרגיה איטית ועמוקה. משמעותה לכוח הקיום והחיות הפנימית של האדם אדירה[2].

 

 

קיפאון-   Freeze

 

מצב של מנגנון רחום הנוצר על ידי מערכת העצבים הסימפטטית במוח הזוחלי, בתגובה לחוסר יכולת להכיל יותר את המתרחש ברגע נתון במציאות. מאחורי מנגנון זה מסתתרת אקטיבציה גדולה של תגובת בריחה ו/או תקיפה שלא הושלמה מפאת חוסר יכולתו של הקורבן לייצר אותה, מסיבות אוביקטיביות ו/או תבניתיות.  זהו מנגנון "הגנה". הקיפאון הופך למנגנון בעייתי כשאנרגיית הורמוני הסטרס והתנועה בגוף נתקעת ואינה משתחררת. התוצאה -  היווצרות טראומה, המשדרת על בסיס קבוע מסר כרוני של סכנה. קיפאון ממושך ומקובע מהווה מקור לסימפטומים ותבניות רבות המשפיעות על אמונות, התנהגות, חושים, וכו'. הקיפאון מייצר מצב בו אותו אדם חווה שילוב של פחד וחוסר אונים בו זמנית[3].

 

פרופסור סטיבן פורג'ס, חוקר ומרצה, מציג את תאוריית ה- polyvagal  המדברת על החיבור אל עצב הואגוס והשפעתו באופן שהמערכת שלנו מגיבה לאיום [4]. בקצרה, הוא מתאר כיצד המערכת נכנסת לקיפאון כשקודם לכן מנסה ה nerve ]5[vecher veggal לפתור את המצב בזיהוי תחושה של סכנה (זהו חלק המתפתח ומושפע מינקות וממבנה מערכת היחסים עם ההורים). יש הקוראים לו הנאו קורטקס של מערכת העצבים האוטונומית בגלל יכולתו העדינה להרגיע את החלק הסימפטטי של המערכת. במידה והוא לא מצליח לפתור את המצב, נכנסת המערכת הסימפטטית לפעולה ואם כאן גם לא היתה הצלחה-

מגיע הקיפאון בחלק של ה nerve dorsal vegal  (כל אלו הם מרכיבים של מערכת העצבים הסימפטטית והפרה סימפטטית)[6].

 

המחשה טובה לכך ניתן לראות בסרטי הטבע המוכרים לרובנו בערוץ הנשיונל גאוגרפיק,  כאשר איילה רצה על נפשה  מנמר שסימן אותה כקורבן לטרף וכשהוא מתקרב אליה – היא נופלת, קפואה.

לכך מספר סיבות:

1.שמירת אנרגיה והגנה על ה- עצמי בהתמודדות מול התוקף.

2.שמירה מפני כאב פיזי.

3. מרבית בעלי החיים מאבדים עניין כשהם חושבים שמצאו גוויה ולא טרפו בעצמם.

4. מנגנון ה"גז" וה"ברקס" של מערכת העצבים האוטונומית הופעלו בו זמנית (הסימפטתית והפרה סימפטטית)[7].

 

 

במקרה הזה, נמצא כי בעלי חיים זכו ביתרון גדול עלינו בני האדם. לרוב הם יסיימו את התנועה במנגנון שנתקע. אותה איילה, כאשר תזהה את חלוף הסכנה  (באם הנמר איבד עניין או התרחק כדי לקרוא למשפחתו לסעודה למשל..) היא תתרומם, תנער את עצמה ותמשיך לדרכה. במקרה הזה לא מדובר על טראומה שנכלאה  במערכת מכיוון שהיא סיימה את התנועה.

 

האדם, מתאפיין בשלב הזה בהכנסת הנאו קורטקס לפעולה ומתוך פחד בתת מודע מהלא נודע, מהרגש הגדול הכלוא מאחורי הקלעים של מצב קיפאון כאשר התנועה מופסקת באמצע, נעצרת..

אחד מהתפקידים שלנו כמטפלים הוא לנרמל את השלב הזה ולהסביר כיצד ההחלמה יכולה להתקדם מעצם פריקת האקטיבציה הגדולה שנכלאה. אחת המתנות הגדולות בשלבים האלה היא לאפשר לתהליך לא מודע להתרחש תחת בקרה והנחייה של המטפל. זה פותח בפני המטופל חווית שליטה התורמת אף היא להחלמתו.

 

כאמור, אפשרי לפרוק את אותה אנרגיה שקפאה אך בני האדם דוחקים באופן בלתי מודע, את דחף הפריקה הפרימיטיבי, הלא רצוני, שתפקידו פריקת האגירה של אותם הורמוני סטרס שנכלאו במערכת העצבים. אקטיבציה גדולה ממשיכה להיוותר ברקע  ולשלוח מסרים דרך האמיגדלה במוח הלימבי שמשהו אינו כשורה.

 

נוצר קושי בוויסות תהליכי החיים המלווה בסימפטומים רגשיים ופיזיולוגים רבים. אם איום כלשהו ישנה בעתיד סביר להניח כי לא תהיה מסוגלות לנקוט בפעולות ההגנה הדרושות לנו כדי להתמודד איתו. כשהאיום מופנם ומוחזק כמגננה מתמדת, למרות שהסכנה החיצונית כבר חלפה, כל זכרון של משאבים חיצוניים ופנימיים נעלם ותשומת הלב לכודה באירוע הטראומה ובדפוס ההרגל התגובתי שהושרש.  לדוגמא, כל מצב שידרוש התמודדות וייתפס כבעל צורך מיידי היכול לייצר אוטומט של הימנעות מעימותים

(אם בריחה היא האוטומט שנוצר) או קיפאון (מול כל מה שירגיש כאתגר מאיים)[3].

 

 

להלן סיפור מקרה כהדגמה לאחד המצבים היכולים להתפתח כתוצאה מטראומה שהוחתמה באדמה.

 

סיפור מקרה

 

**פרטי המטופלת ופרטי הסיפור שונו בחלקם לשמירה על חסיון מטפל-מטופל.**

 

מטופלת שבמשך שנים רבות לא זכרה  אירוע מסוים את מה שקדם  לו וגם לא את מה שנבנה סביבו כדפוסי חיים משתקים של ריצוי ודממה ונהגה לומר לעצמה משפטים כמו: "אצלי הכל בסדר, "אני תמיד מסתדרת", "אני ילדה טובה, לא צריך לדאוג לי" וכדומה לאלה... היא גם באמת ובתמים האמינה בכך.

 

אך ליקום יש את הדרך שלו להעיר מהדממה, מהדפוס השותק, מיכולת הדחקה עמוקה שהסיבות לבנייתה הן לא בהכרח קלסיקות תרבותיות ספרותיות של משפחה קשת יום, התעללות וכיוצ"ב. נמצא כי במשפחות נורמטיביות לכל דבר, מקרים מתרחשים ומתפספסים בתום לב מוחלט מצד המשתתפים האחרים על בימתו של הקורבן.

 

כילדה שקטה, מעט מופנמת אך תמיד אהובה גם אם לא במרכז העניינים, הבינה שלשתוק- זה הכי כדי. שאין מקום לדבר. כולם גם ככה עסוקים, לא יבינו, אין זמן, צריך לטפל בקטנה, שם זה ממש צועק לעזרה. אז היא תסתדר, לבד. יהיה בסדר.

 

בערך בגיל 11 נחשפה להטרדה מינית ראשונה, (זיכרונה זה התעורר בה רק בשנות ה- 30 לחייה כשהחלה לטפל בעצמה).היא נחשפה לאדם שחושף איברים בצהרי היום בגן הציבורי סמוך לביתה. היא הייתה ילדה קטנה שחזרה עם ספר מהספרייה בדרכה הביתה והוא שלף את איברו, בלי להתבלבל.

נשימתה נעתקה, מחנק בגרון, היא המשיכה ללכת. אך זה הרגיש לא תקין, לא נעים, מגעיל ופולשני והמערכת הפנימית מיד הגיבה לחוויה הרגשית: "לעשות כאילו לא קרה" זו ההגנה- מתוך התת מודע. ואכן, ההדחקה היתה עד לרמת השכחה לכאורה וכמובן שאיש במשפחתה לא שמע על כך דבר.

 

המקרה השני ארע במהלך חופשה מהצבא, בעודה שוהה בבית הוריה. בית הוריה היה בית חם לקרובי משפחה רחוקים לאורך השנים מאז ועד היום. גם הוא היה מגיע לשם. הבן דוד. הוא היה תמיד כזה חם ולבבי, ומאד אהוב בביתם. משהו באינטואיציה שלה תמיד סימן לה... להתרחק... משהו שם מוזר, לא נקי... לא ברור, אבל אולי... וזה בטח רק אני... ואני סתם מדמיינת... ועוד מיני תבניות ותפיסות עצמי דומות שנולדו מתוך אותו קיפאון ראשוני שנוצר בילדות והפך למחולל סמוי לתבניות התנהגותיות ותחושות פנימיות. כאשר ביטול האינטואיציה הראשונית היה אחד מהסימפטומים של המחולל.

 

ביום האירוע, הוא תקף במטבח, בלי לחשוב פעמיים, כשהוריה בחלק אחר של הבית, ואולי גם אחותה הקטנה היתה שם - היא לא זכרה לומר בדיעבד את כל הפרטים. היא נאטמה, לא האמינה, ושוב המחנק. מנגנון הניתוק עבד שוב ביעילות. כשהסתיימה הסצנה ההזויה, היא לא אמרה דבר, הלכה לסלון ושתקה - וגם כאן, הדחיקה עד כדי שכחה.

 

שתיקה של למעלה מ- 25 שנים עלתה לה ברצף של בחירות "לא מובנות" (בדיעבד הכל הובהר והובן) במערכות יחסים,  בדימוי  עצמי, בחוסר יכולת להגיד כן / לא, גבולות – ככה כמעט בכל תחום בחיים.

 

המתנה של התעוררות האדמה הגיעה בחייה הבוגרים, באמצע שנות השלושים לחייה, בזכות בעיטה מטאפורית לה זכתה מאדם שהגדירה כחבר טוב - שפגעה ישירות בבטן. עלבון אדיר, שיוגדר בימינו כשיימינג לכל דבר וללא כל בסיס עובדתי מאחוריו.

אבל היא תמיד היתה שם והיוותה עבורו קרקע נוחה לבעיטה הזו שאחר כך טען שהדבר כלל לא היה מכון אליה ישירות, "ככה יצא".

 

לכאורה אפשר להעלות את השאלה: "מה הקשר בין האירוע עם החבר הטוב להצפת הזיכרונות הטראומטיים" אבל הגוף זוכר ובדרכו המיוחדת מעיר מהתרדמת. ,כפתור הזיכרון נלחץ וההצפה החלה

זה הגיע כתמונה בזיכרון, פניו של בן הדוד פתאום עלו לנגד עיניה: "מה הקשר? למה אני נזכרת בו עכשיו? קשה לי לנשום, מה קורה לי? " אינטואיציה פנימית אמרה... זה לא סתם... כמו תמיד.

 

היופי הוא שידעה כבר אז להודות למקרה שקרה כי הבינה שמשהו גדול יותר נפתח כאן, הזדמנות לחקור משהו מאד עמוק וסבוך- "blessing in disguise" , כך הגדירה את זה עבור עצמה והיא המשיכה את הדרך שנפתחה בפניה.

 

התחלנו תהליך של חקירה וניקוי, איסוף ובדיקה.

לאורך השנים פתחנו את השכבות, ניקינו, טשטשנו גבולות/חסמים חיצוניים ופנימיים ולמדנו להבין ולחבר את התסמינים הפיזיולוגים שהיו שם שנים (אסטמה, כאבי גרון כרונים, ווסת לא סדירה, הערכה עצמית נמוכה ותסמינים של ריצוי התנהגותי כרוני).

 

לאורך הטיפול היו פריצות דרך קטנות אך משמעותיות, בהתאם ליכולת להכיל ולהתמודד, להגיב לקריאות היקום ששלחו כל מיני אירועים ודמויות לחזית הבמה יחד איתה כדי לעורר את הקיפאון שהיה בה.

 

אחד מרגעי התיקון המשמעותיים הגיע באחד הסשנים החזקים שעברה, כשכבר חשבה שהכל עבר עיבוד מספיק ומספק. זה הגיע על רקע של תאונת דרכים שעברה - האגן (אדמה) והצוואר (מקבילת הגרון = ביטוי) היו הנפגעים העיקריים בתאונה. אמנם פגיעה קלה יחסית אבל הם היו שם, ובעיקר בצד השמאלי הוא החלק הרגשי של הגוף על פי הפילוסופיה שהזכרתי דלעיל של מיפוי גוף והתבוננות. בסשן הזה הצליחה "להעיר את הנמר"[8] והפעם להגיב- לייצר את התנועה שקפאה באדמה מפאת הדפוסים שישבו שם עוד קודם לכן. הכל היה שם.

 

עבודת המגע העדינה (אך עמוקה) שעשינו לאורך השנים על אזור הבטן וחיבור התקשורת אל אזור החזה, כמו גם עבודה פוסטריורית על אזור האגן, עם דגש על הסקרום והגב התחתון והתקשורת ביניהם לבין הבטן (קופסת הרגשות הקסומה), הניבה תוצאות.  

טכניקות אמפוקו מדויקות (עיסוי הבטן היפני המסורתי) מאפשרות לנפש ולגוף לעכל באופן הדרגתי לפתוח ולחזק את השכבות אט אט.

 

אין ספק שאם נבחן בהקשר הזה את התאוריה של פורג'ס, ובפרט את התעוררותו של עצב הואגוס מתוכה, נבין כיצד קשורה עבודת הבטן להשפעה על המוח, לעיבוד הטראומה ולאפשרות להתחיל תהליך של שחרור הקפאון (עד לאותו סשן נפלא בו הגוף היה מספיק חזק ומלא במשאבים הנכונים כדי לפרוק את האקטיבציה שהיתה כלואה שנים רבות מאחורי דלת הקפאון). ג'וליה אנדרס מרחיבה בנושא זה בספרה "תחושת בטן"[9].

 

מכאן המשיך תהליך של בניה וחיזוק בעזרת אדמה טרייה, פוריה ובריאה עם הזנה נכונה של אהבה וחמלה עצמית גדולה. גם פיסית התרחש תהליך מדהים של נשימה רגועה יותר, ווסת יציבה, ופרידה מכאבי גרון כרוניים והתקפי חרדה.

 

כעת היא יכולה לעמוד בימת החיים ולצעוד קדימה בגב זקוף עם ידיעה פנימית שעכשיו- באמת הכל בסדר. היא יודעת שעכשיו, היא יכולה להתמודד אחרת לגמרי עם אתגרים שיגיעו, ויגיעו כי זה דרכו של עולם, אבל כעת, כשהחומות הוסרו יש יכולת אחרת להתבונן על סיטואציות שהחיים מזמנים ויזמנו לה תוך הסתכלות בפרספקטיבה ועוצמה שונה לחלוטין, מלווים בשק רגשות אחר, ללא קשרים והיקשים לספחים שיצר אותו מחולל ראשוני של טראומה והשכבות שהתווספו מעליו.

 

 

 

ביבילוגרפיה

 

[1] רוח פנימית/אייל פוליטי ע"מ 69

[2] אבחון עפי כף הרגל/אבי גרינברג ע"מ 34

[3] מעבר למערבולת הטרואמה אל מערבולת ההחלמה/ג'ינה רוס.- ע"מ 33-38

[4] לינק להרצאה של סטיבן פורג'ס על התאוריה- https://www.youtube.com/watch?v=8tz146HQotY

[5] ויקיפדיה- https://he.wikipedia.org/wiki/%D7%94%D7%A2%D7%A6%D7%91_%D7%94%D7%AA%D7%95%D7%A2%D7%94

[6] ויקיפדיה - https://he.wikipedia.org/wiki/%D7%94%D7%A2%D7%A6%D7%91_%D7%94%D7%AA%D7%95%D7%A2%D7%94

[7] מתוך חומרי קורס הכשרת מטפלי SE )- החויה הסומאטית ) ע"י ג'ינה רוס.

[8] להעיר את הנמר/פיטר לוין

[9] תחושת בטן/ ג'וליה אנדרס- ע"מ 136-152 

 

 

 

Please reload

לחזרה לסיניעט ללחץ על האיקון

כתבות אחרונות
Please reload

ארכיון כתבות
Please reload