טומאה וטהרה - מקווה

התורה מנחה אותנו למצוות רבות. חלק מהמצוות עוסק בדיני 'טומאה וטהרה' ואלו לרוב קשורים למקדש.

 

בשישה סדרי משנה מוקדש סדר שלם (שישית) לטומאה וטהרה ונקרא "טהרות".

 

בימינו, מכיוון שאין בית מקדש, כמעט ואיננו נפגשים עם המושג ולעתים נדמה אף כי הוא זר לנו הן פרקטית והן מחשבתית. יחד עם זאת, ישנן מספר מצוות ומנהגים הקשורים לטומאה גם בימינו. למשל: איסור הכניסה לבתי עלמין החל על כוהנים ; נטילת ידיים מיד עם הקימה בבוקר ואחת הסיבות לכך היא טומאת הלילה; נטילת ידיים לפני אכילת לחם (לזכר אכילת התרומה על ידי הכוהנים שחייבה טהרה).

אך נדמה שהמפגש העיקרי והמשמעותי עם מושגי הטומאה והטהרה היא הטבילה במקווה של אישה הנטהרת מדם הווסת. כמעט בכל ישוב בארץ ובעולם שבו אוכלוסיית יהודים ישנו מקווה טהרה ומצווה זו מהווה את אחת מאבני היסוד של הדת היהודית.

 

מהי הטומאה?

אחד ההסברים המקובלים ביותר עד ימינו אנו הוא של ר' יהודה הלוי בספרו: 'הכוזרי'. לאחר שנשאל על-ידי מלך כוזר על טומאת הצרעת והזב הוא עונה:

אָמַר הֶחָבֵר: כְּבָר אָמַרְתִּי לְךָ שֶׁאֵין יַחַס בֵּין שְׂכָלֵינוּ וּבֵין הָעִנְיָן הָאֱ-לֹהִי, וְרָאוּי שֶׁלֹּא נִשְׁאַף לָתֵת טְעָמִים לִכְמוֹ אֵלֶּה הַדְּבָרִים הַגְּדוֹלִים. אֲבָל  אֲנִי אוֹמֵר, אַחַר בַּקָּשַׁת הַמְּחִילָה, וּמִבְּלִי לְהַחְלִיט שֶׁהוּא כֵּן, שֶׁאֶפְשָׁר שֶׁיִּהְיוּ הַצָּרַעַת וְהַזִּיבוּת תְּלוּיוֹת בְּטֻמְאַת הַמֵּת, כִּי הַמָּוֶת הוּא הַהֶפְסֵד הַיּוֹתֵר גָּדוֹל.

 

רבי יהודה הלוי חושש להעניק הסבר לחוק אלוקי, אולם לבקשת מלך כוזר הוא מסביר כי עצם הטומאה משמעותה – פגישה עם המוות. המת נחשב אבי אבות הטומאה – וכל הטומאות האחרות הן כ"נגזרות" שלו.

 

הסברו זה של הכוזרי איננו מספק, כשאנו עוסקים בטומאה היוצאת מהגוף – אצל האישה – טומאת הנדה, ואצל הגבר – טומאת בעל קרי (יציאת זרע). ראשית, לכאורה, אין בכך קשר למוות אלא ההיפך, לחיים – ליצירת חיים או לפוטנציאל של יצירת חיים. שנית, מדוע הנדה נטמאת ל-7 ימים ואילו בעל הקרי נטמא ליום אחד, מהו ההבדל בין הטומאות שהופך את הנדה לחמורה יותר?

הסברים רבים נתנו בעניין אך נראה שדווקא הבנת המים דרך תיאורית "חמשת המופעים" של הרפואה הסינית עשויה לשפוך אור על הטומאה והטהרה. נתבונן ראשית בכמה מהפסוקים העוסקים בטומאה וטהרה, ולאחר מכן, ננסה להסביר מהו מקורה של הטומאה, ל"אחר בקשת המחילה", כפי שכתב ריה"ל.

 
המים כמקור החיים

בפרק י"א בספר ויקרא, עוסקת התורה בבעלי חיים טמאים, ובדינם של כלים שנטמאו מנבלות חיות אלו:

(לה) וְכֹל אֲשֶׁר יִפֹּל מִנִּבְלָתָם עָלָיו יִטְמָא תַּנּוּר וְכִירַיִם יֻתָּץ טְמֵאִים הֵם וּטְמֵאִים יִהְיוּ לָכֶם:

(לו) אַךְ מַעְיָן וּבוֹר מִקְוֵה מַיִם יִהְיֶה טָהוֹר וְנֹגֵעַ בְּנִבְלָתָם יִטְמָא:

 (ויקרא פרק יא)

 

על פי פסוק זה, מקורות המים: מעין ובור נשארים תמיד טהורים – מקווה המים נוגד את הטומאה, אפילו טומאה שנכנסת אליו לא מטמאת אותו והוא נשאר טהור.

כדי להסביר זאת נתבונן במילים " מִקְוֵה מַיִם" המקשרות אותנו ליום השלישי של בריאת העולם:

(ט) וַיֹּאמֶר אֱ-לֹהִים יִקָּווּ הַמַּיִם מִתַּחַת הַשָּׁמַיִם אֶל מָקוֹם אֶחָד וְתֵרָאֶה הַיַּבָּשָׁה וַיְהִי כֵן:

(י) וַיִּקְרָא אֱל-ֹהִים לַיַּבָּשָׁה אֶרֶץ וּלְמִקְוֵה הַמַּיִם קָרָא יַמִּים וַיַּרְא אֱלֹהִים כִּי טוֹב:                                 (בראשית פרק א)

 

נראה כי כיוון שהמים קדמו לעולם, וקדמו לבריאת בעלי החיים, והם מהווים תשתית לעולם הם אינם יכולים להיפגע ולהיטמא ממותם של בעלי החיים. הטבילה במקווה, אם-כן, מהווה חזרה למקום הבראשיתי של המציאות, לפני המוות ואף לפני החיים, מעין reset של הקיום.

 
המים בתיאורית 'חמשת המופעים'

בעולם ישנם חמישה מופעים: עץ, אש, אדמה, מתכת ומים. כל מופע ברפואה הסינית יוצר את הבא אחריו. העץ יוצר חומר בעירה והופך לאש, האפר של האש הופך לאדמה, באדמה נוצרת המתכת ועל המתכת נוצרות טיפות מים, ומהמים יונק העץ. אם נבחן למשל את חיי האדם, ניתן לחשוב לכאורה שגם הוא מתחיל בפאזה של "עץ" כילד הפורח ומתרוצץ, ממשיך אל ימי הנערות  ב"אש" חסרת הרסן (לעתים), לאחר מכן בבגרות הוא נכנס לשלב ה"אדמה" ומחפש יציבות ובית, עובר אל המתכת הממסגרת ומתחמת את חייו ומגיע לשפל בשלב ה"מים" בו הוא מתכנס וקרוב כבר אל המוות[1].

 

מעגל חיים שלם כולל את כל חמשת הפאזות. כך הדבר אצל האדם, בעלי החיים, הצמחים, גרמי השמים ובעצם בכל תופעה טבעית[2]. פאזת ה"מים", אם-כן, קשורה לחוסר חיים ולמוות, אולם גם לחיים שמתחילים אחריהם, כי המים קשורים גם לשורש החיים – המקור ממנו נוצרים החיים. לפי זה, הילד אינו מתחיל את חייו בפאזה של "עץ", אלא קודמת לכך פאזת ה"מים", בשלב ההתעברות.

 
המים כמצננים את האש

הסתכלות כזו על הפאזות קרויה "המעגל היוצר". אולם, יש גם אפשרויות נוספות ל"סידור", אחת מהן היא "המעגל המבקר". לכל פאזה יש תפקיד גם "לבקר" את "הנכד" (ע"פ "המעגל היוצר"), זאת אומרת לפקח/ לגרום שהפאזה לא תצא מפרופורציה ותשמור על האיזון העדין עם ובין יתר הפאזות. כאשר פאזה מסוימת נתונה ב"עודף" או ב"חוסר", פאזה אחרת תיחלש או תתחזק (בהתאמה). כאשר הפאזה "המבקרת" בעודף, היא "פולשת" אל הפאזה המבקרת ולא מאפשרת לה להתקיים. כאשר הפאזה ה"מבוקרת" בעודף היא פולשת אל "מבקרה" והדבר מתואר כ"העלבה" של הפאזה "המבקרת".

שמירה על איזון חשובה כדי לשמור שהפאזה לא תכלה את עצמה וגם כדי שלא תפגע בפאזות אחרות.

 

אם כן, הפאזה "המבקרת" של ה"אש"היא ה"מים" ותפקידה כפול: ראשית, להזין את האש בחומר בעירה (כמו שמן), ומאידך לכבות את האש ולצננה כדי שלא תכלה את כל העובר בדרכה ואת עצמה. לדוגמא, ביטוי לאדם שנתון בעודף של פאזת ה"אש" הוא היותו במצב של שמחה רבה מדי, פעילות רבה מדי או אף במובן הפשוט בעבודה בשיא הקיץ בחוץ. אדם כזה חייב שיהיה לו גם מפאזת ה"מים" שתצנן אותו: אנשים שירגיעו אותו, שינה וכמובן מים קרים. באספקט השני של הביקורת, אדם שפועל בעיקר פעילות חיצונית ועושה "רעש", עלול להיות חסר תוכן אם הוא לא יהיה מקושר לאדם מעמיק וחושב – אדם מטיפוס "מים".

שני המעגלים מתוארים יפה בתרשים שלהלן:

 

 

 
מעגל היצירה והמעגל המבקר בהיבט הטומאה היוצאת מן הגוף

טומאת הנדה נוצרת בעקבות הוסת – הפסקת ההורמונים שהכינו את הגוף לקליטת ביצית מופרית המובילים לנמק ולדימום שהוא נשירת רקמת הרחם. המחזור הזה של האישה הוא מחזור של התפתחות חיים, שגשוג ומוות. מבחינת הגוף בכל מחזור יש פוטנציאל לחיים והביצית מקבלת את צרכה כאילו הייתה ביצית מופרית, ורק כאשר אין מה ש"ישדר" לגוף שיש חיים[3], נוצר מוות.

מעגל חיים זה מסתיים ב"מים" כסיום "המעגל היוצר". כדי להתחדש יש צורך בהפסקה של שבעה ימים ולאחר מכן במים שייצרו חיים חדשים ואלו הם: מי המקווה!.

לעומת הנדה, אצל בעל הקרי יציאת הזרע אינה מסמלת מוות אלא דווקא חיים, פרץ של אנרגיה, שיא האון של הגבר. מצב זה קשור לפאזת ה"אש"[4]. הטבילה במים אצל הגבר אין משמעותה התחדשות של חיים אלא "בקרה" של ה"אש" על-ידי ה"מים". האדם שנמצא במצב של יצירה אנושית גדולה חייב לטבול במים על מנת להכניע את האש שלו ול"צנן" אותה. אולם אין מטרתם של המים רק ל"צנן" את ה"אש" של האדם אלא גם להתחבר לשורש, למקור החיים בעולם הזה ולקבל כוחות חיים חדשים.

המים, אם-כן, מתפקדים כאן כחלק מן "המעגל המבקר".

 

לסיכום:

הטבילה במקווה המים מהווה אנטיתזה לטומאה בשני אופנים: הראשון, התחדשות של חיים[5] מטומאה שמשמעותה הפסקת חיים; השני, וויסות ואיזון של טומאה הנובעת דווקא מתוך עוצמת החיים האנושית.

 

 

 

 

 

 

 

[1] לפי המקורות הקדומים בגיל 40 האדם כבר קרוב למיתה, אולם  בימינו שאנשים חיים יותר הם חווים מעגל חיים נוסף המתחיל בהתחדשות של גיל ה-40 הקרוי היום הרבה פעמים "משבר גיל הארבעים". בנוסף, מעגלי החיים של הנשים קצרים יותר – 7 שנים במקום 8 של הגבר.

[2] אפשר גם להרחיב זאת גם לחברה אנושית – מדינה, חברה או כל התאגדות אחרת.

[3] העובר משחרר הורמון בשם B-hcg שגורם לגופיף הצהוב של השחלה לשחרר את ההורמונים הנחוצים: אסטרוגן ופרוגסטרון.

[4] ה"אש" היא שיא היאנג – היאנג שביאנג, ולעומת ה"מים" היא שיא היין – היין שביין.

[5] זו שייכת יותר אצל נשים והיא קיימת עד היום, משום שאיננה קשורה רק לכניסה למקדש אלא ליכולת חיבור בין האיש לאשה.

 

Please reload

לחזרה לסיניעט ללחץ על האיקון

כתבות אחרונות
Please reload

ארכיון כתבות
Please reload