מסין לסיני - דבר תורה מזווית מלוכסנת

לפני כמה ימים חגגנו את חג השבועות.

מעבר להיותו חג הקציר (על שום קציר החיטים שמתבצע בתקופה הסמוכה לחג), וחג הביכורים [1], חג השבועות הוא "זמן מתן תורתינו" [2].  ב- ו' בסיוון, היום שבו נחגג שבועות, קיבל עם ישראל  את התורה, בהר סיני, לפני למעלה         מ 3,300 שנה, ואנו מציינים זאת בקריאת התורה על מעמד הר-סיני.

 

מהי אותה תורה? או ליתר דיוק מהו היחס שלנו אל התורה?

יש שידגישו את הפן הנצחי האלוקי; יש שיראו בה דת הלכתית, המורה על המעשים (לחיוב או לשלילה); יש שיתנכרו לה; ויש שירגישו אמביוולנטים כלפיה.

 

לאלו ואלו, אני רוצה להציע שאלה אחרת, (כדי לבחון את היחס לתורה): מהו הדימוי של התורה בעיניך? או במילים אחרות: איזו אסוציאציה מעלה בפניך המילה תורה?

 

ננסה לצעוד בדרכם של חכמינו במדרש ונשוב לאחר מכן, אלינו.

 

חכמים במדרש מדמים את התורה לאש:

"מימינו אש דת למו", מגיד שדברי תורה משולים באש:

מה אש - ניתנה מן השמים, כך דברי תורה ניתנו מן השמים;

מה אש - חיים לעולם, אף דברי תורה חיים לעולם;

מה אש - קרוב לה - נכוה, רחוק ממנה - צונן, קרוב ולא קרוב-נהנה, כך דברי

              תורה, כל זמן שאדם עמל בהם חיים הם לו, פרש מהם ממיתים אותו;

מה אש - משתמשים בה בעולם הזה ובעולם הבא, כך דברי תורה משתמשים

             בהם בעולם הזה ובעולם הבא;

מה אש - כל המשתמש בה עושה בגופו רושם, כך דברי תורה כל המשתמש בהם

             עושה בו רושם;

מה האש - בני אדם שעמלים בה ניכרים הם בין הבריות, כך תלמידי חכמים

               ניכרים בדיבורם ובעטיפתם, בהילוכם ובדיבורם ובעטיפתם."

(ספרי דברים פיסקא שמג ד"ה מימינו אש)

 

ההקבלה בין התורה לאש, מעמידה אותה במקום שונה מכל דבר אנושי אחר – ניתנה מן השמים ואיננה יצירה אנושית; היא אינה מתכלה כמו הגוף, אלא היא קיימת גם בעולם הבא; היא נותנת חיים ואנרגיה לעולם כמו השמש, אך מסוכנת. מאידך, חסרונה מקרר וגם הוא עלול להמית.    

המדרש גם מדגיש, שהתורה אמורה להיות מורגשת אצל לומדיה, והיא משפיעה על התנהגותם ונכרת בהם, כמו האש, המחממת את העור ואף מאדימה אותו.

ניתן לומר, שלפי המדרש, לימוד התורה הוא חוויה! לימוד שמחיה את הגוף והנפש, וממלאת את האדם בכוחות ואנרגיות.

 

במדרש אחר (שנראה כמתכתב עם מדרש זה), נמשלת התורה למים ולנוזלים שונים [3]

"כי טובים דודיך מיין" נמשלו דברי תורה במים, ביין, בשמן, בדבש וחלב"

 

עם זאת, עיקר המדרש עוסק במשל המים ורק בסופו, יש שימוש בדימויים האחרים. לאחר העיסוק במים נבין למה הדימויים האחרים נצרכים:

 

דברי תורה נמשלו למים; שנאמר: "הוי כל צמא לכו למים"

מה המים מסוף העולם ועד סופו, כך תורה מסוף העולם ועד סופו;

מה המים חיים לעולם, כך התורה חיים לעולם;

מה המים חינם לעולם, כך תורה חינם לעולם;

מה המים מן השמים, כך תורה מן השמים;

מה המים משיבים נפשו של אדם, כך תורה משיבה נפשו של אדם;

מה המים מטהרים את האדם מטמאה, כך תורה מטהרת את הטמא מטמאתו;

ומה המים אין מתקימים בכלי כסף וזהב, אלא בירוד שבכלים, כך תורה אין מתקימת אלא במי שעושה עצמו ככלי חרס;

                                             (שיר השירים רבה א, שוחר טוב א, ספרי עקב)

 

המים כמו האש, נותנים חיים לעולם. גם הם ניתנים מן השמים – השמש והגשם. אך המים מספקים חיים לעולם בדרך אחרת: המים מהווים את תשתית הקיום ועומדים בבסיס העולם.  המים בחינם. המים מתקיימים בכלי חרס, שהוא הכלי הפשוט מבין הכלים; הם משיבים את הנפש, מטהרים את הטומאה, ששורשה במוות, ומחיים את האדם.

 

"הוי כל צמא לכו למים", אומר הנביא ישעיה (פרק נ"ה), ומתכוון לתורה.                                        

התורה אמורה להרוות את צמאונו של הלומד. הוא צריך לרצות בה, כי הוא צמא לה, והיא אכן מקור מרווה לצמאונו. והתורה פתוחה לכל, בחינם.

 

לכאורה, זהו דימוי שהמדרש משתמש בו כדי להביע רעיון, וכך התורה יכולה להיות גם אש וגם מים. אולם, בהסתכלות סינית, הדימויים מקבלים משמעות אמיתית, והם אינם רק כלי להעברת מסר [3]. לפי הסינים (וכפי הנראה גם על-פי המדרש), יש בהסתכלות זו גם מן הניגוד:

 

האש קשורה לקיץ ולחום, המים לחורף ולקור; האש ללב והמים לכליות; האש לצבע האדום והמים לצבע הכחול; האש לכריזמה, אמוציונאליות ואהבה. המים לשקט, התמדה וכח רצון; האש לשמחה והמים לפחד, ועוד ועוד.

 

האש, היא הכח המחיה את העולם בחום ובאנרגיה שהיא מכניסה לעולם ולאדם.

המים, לעומת האש, הם התשתית והבסיס של העולם, וגם של האדם.

המדרש חש במשמעות שלדימוי התורה למים, וכבר בתחילתו של המדרש נכתב: "כי טובים דודיך מיין" נמשלו דברי תורה במים, ביין, בשמן, בדבש וחלב" – מים לא מספיקים כמשל, בגלל שאלות המדרש הבאות:

 

אי מה המים אינן ניכרין בגוף אף דברי תורה כן?

תלמוד לומר: יין! מה היין ניכר בגוף, כך דברי תורה ניכרין בגוף, ומרמזין ומראין באצבע, ואומר: זה הוא תלמיד חכם! 
אי מה המים אין משמחין את הלב, יכול אף דברי תורה כן? 
תלמוד לומר: יין, מה יין משמח את הלב, דכתיב: (תהילים קד) ויין ישמח לבב אנוש. 
כך דברי תורה משמחין הלב שנאמר: (שם יט) פקודי ה' ישרים משמחי לב. 

 

במילה אחת: המים "משעממים"! המים אינם ממלאים באנרגיה ובשמחה אלא הם כמוצר בסיסי – נצרך לחיים, אבל לא נותן בהם טעם. לכן, היין, הוא דימוי משלים למים, ככזה המשפיע על הגוף והנפש ומשמח את הלב.

על פי תורת הפאזות, השימוש ביין מכניס את פאזת האש לדימוי התורה. אולם גם היין, כפאזת אש, מהווה חיסרון – היין אמנם "משמח לבב אנוש", אולם יש אחריו גם 'הנג-אובר', והוא עלול להזיק לראש ולגוף. לכן, המדרש ממשיך וממשיל את התורה לשמן, כיוון שבניגוד ליין, השמן מעדן את הראש והגוף. המדרש משתמש גם בדימוי הדבש, לומר שדברי התורה מתוקים.

התורה נמשלה גם לחלב, שהוא נקי וללא סיגים, כמו הדבש.

גם המדרש הראשון שהבאנו, שם לב לחסרונה של התורה, כשנמשלה לאש:

 

"אש דת למו", אלמלא דת שנתנה עמה אין אדם יכול לעמוד בה.

 

האש, בשונה מהמים, לא נכנסת לגוף. לו היתה התורה רק אש, לא היינו יכולים להתקרב אליה ו"לאחוז בה". לפיכך, ניתנה הדת – המצוות המעשיות של התורה.

בראיה הזו, המצוות ניתנו כדי לקרב אלינו את דבר ה', ולהוות גשר בינינו לאלוקים, כדברי העם במעמד הר סיני:

וַיֹּאמְרוּ אֶל מֹשֶׁה דַּבֵּר אַתָּה עִמָּנוּ וְנִשְׁמָעָה וְאַל יְדַבֵּר עִמָּנוּ אֱ-לֹהִים פֶּן נָמוּת. (שמות כ/טו)

 

גם האש וגם המים, מהווים דימויים חזקים, אך חסרים. הדת שניתנה עם התורה – המצוות המעשיות, שייכות יותר לפאזת העץ – האחראית על העשייה והיצירה בעולם.

 

הדבש המתוק שייך לפאזת האדמה, שטעמה מתוק והיא מתקשרת יותר לאמפתיה, ליציבות, לחיי היומיום, לקיום האנושי הפשוט.

 

החלב, "בניקיונו", שייך לפאזת המתכת, שצבעה לבן ומתקשרת לעיסוק בדברים טהורים, לסדר ונקיון, לברירות המחשבה.

 

לדימוי התורה, ישנן משמעויות רבות.

במאמר זה, עסקנו בעיקר בשאלה: 'כיצד אנחנו מכירים את התורה ואיזה דימוי נחרט בנו אליה ועליה?'

נראה לי, שאצל רבים מאיתנו (גם דתיים וגם חילוניים) נדמית התורה בעיקר בהיבט המגביל שלה – בפאזת המתכת שלה שמגביל את עשייתנו האישית, ואומר לנו בעיקר מה לא לעשות – מצוות "לא תעשה".

 

דימוי אחר של התורה, יגרום לנו גם לפתח את היחס אליה – האם זו חוויה? האם אנחנו צמאים ללימוד? האם הוא מתוק בעינינו? האם יש בה משהו מגביל ומרתיע (ואולי אנחנו אוהבים גבולות ולכן נרצה בלימוד כזה)? האם היא מדרבנת אותנו?

מתוך הדימוי, נוכל לדעת האם אנו חפצים בלימוד התורה; וגם, באיזה סוג של לימוד (אך זה לפעם אחרת).

 

ואמירה לסיום למטפלים:

אני מקווה, שהשימוש בתיאוריית "חמשת הפאזות", עזרה לנו להבין את דברי המדרש, ולהבין טוב יותר את היחס שלנו כלפי התורה (ודברים אחרים).

בשנים האחרונות, אני שומע מהרבה קולגות את המשפט "יש בתורה / קבלה / חסידות הרבה דברים מאוד דומים לרפואה הסינית". אני  סבור, כי היותינו מטפלים יהודים, מחייב אותנו להכיר היטב את המסורת שלנו, ודווקא מתוך כך, להיפתח לתרבויות אחרות.

גדלותם של אנשים ליברלים ופתוחים, היא בכך שיש להם תרבות משלהם ודעה משלהם, אך הם פותחים צוהר לתרבות אחרת. שנזכה לומר גם הפוך: "יש ברפואה הסינית הרבה דברים דומים מאוד לתורה / קבלה / חסידות"...

 

 

 

[1] "וחג הקציר ביכורי מעשיך אשר תזרע בשדה", )שמות, כ"ג, ט"ז) קרבן שתי הלחם המובא בחג זה מהווה את תחילת "עונת הביכורים" הניתנים כמנחת תודה לקב"ה על שנתן לעם ישראל את הארץ המובטחת.

[2] מתפילת החג

[3] המדרש מאריך, הבאנו רק את הדברים המבטאים את היחס לתורה וכן הורדנו את הפסוקים המוכיחים את הטענות.

[4] ניתן לומר שלפי הסינים לא רק שהדימוי לא משרת את החיים, אלא החיים הם תוצאה של הדימוי. אך אין זה מדיונינו כאן.

 

 

 

 

Please reload

לחזרה לסיניעט ללחץ על האיקון

כתבות אחרונות
Please reload

ארכיון כתבות
Please reload