כמו גשר על פני מים סוערים (הלשכה בנתיבי ההיסטוריה)

 

הרפואה הסינית עברה שינויים ותהפוכות רבים עד הגיעה לפופולריות לה היא זוכה היום במערב. דווקא בסין עמדה מסורת זו בפני גלים סוערים, עד כי נדמה היה לעתים, מאיימים להטביעה. היסטוריונים עכשוויים מדגישים שהשיח אודות הטבע ותחומים הנלווים אליו היוו חלק חשוב ב"תנועת המהות הלאומית" בתחילת המאה העשרים. בניגוד לקו מחשבה זה, התנועה פתחה בהתקפה ישירה על תרגול הרפואה הסינית. למרות שנעשו כמה ניסיונות ליצור אִינְטֶגְרַצְיָה של רפואה סינית עם רפואה מערבית, הרי שבתקופה זו חל שינוי כיוון לרפואה מערבית ומדעית. ההתפכחות מתרבות סין המסורתית בשילוב הכעס על ההנהגה הרפובליקנית שלא הצליחה לפתור את בעיות האומה, עודדה את שינוי הכיוון הזה (דְזְה ואלמן, 2014).

 

ההתקפה על הרפואה הסינית המשיכה עם "תנועת המדע", שכיוונה לתשוקה לתחליף שיהיה שונה לחלוטין מערכי העבר. המדע התבסס על חיפוש שיטתי אחר אמת אובייקטיבית שניתן ליצור אותה מחדש. חוּ שְה* הצהיר בשנת 1923: "מאז תחילת הנטיות לרפורמה בסין, אין אפילו אדם אחד המכנה את עצמו מודרני ומעז להמעיט בגלוי בערכו של המדע" (אנשולד*, 1985).

 

במחצית הראשונה של המאה ה-20, מצב הבריאות של האוכלוסייה הסינית היה בכי רע. מגפות כמו כולרה, דֶבֶר ומלריה הפילו מאות אלפי חללים. שילוב של מצב זה עם השינוי באקלים הפוליטי גרמו לשימת הדגש על היגיינה ציבורית והעדפה מצד גורמי ממשל של הרפואה המערבית. משרד הבריאות המשיך את הרעיון כי על הרפואה הסינית ליצור תשתית רפואית המקבילה לקווים של הרפואה המערבית על מנת ליצור שיטה לאומית לבריאות הציבור (קרויזיאר*, 1968).

 

למרבה הצער, הפכה הרפואה הסינית, במידת מה, לסמל של "הדרכים הישנות." שר החינוך וַאנג דָא-שִׂיֶה (ראה בתמונה), היה מראשי הממשל הראשונים שקראו לביטול הרפואה הסינית. למרות שלא נחל הצלחה, החלה המפלגה הלאומנית – הגוּאוֹמִינדַאנג, לאמץ רעיונות דומים.

 

שיא המערכה התחולל בשנת 1929 עם הגשת מסמך למשרד הבריאות בשם "דיון לביטול הרפואה הישנה במטרה למנוע מכשולים לבריאות הציבור". כותבי המסמך טענו כי עקרונות חשובים ברפואה הסינית, דוגמת יִין-יָאנג  או חמשת המעברים, אינם מבוססים על מציאות מוכחת וכי הרפואה הסינית היא הונאה. משרד הבריאות אישר את המסמך והגביל את הפרסום והתרגול של הרפואה הסינית. רופאים שלמדו רפואה מערבית דוגמת יוּ יוּן-שִׂיוּ*, חשבו להוציא את הרפואה הסינית מחוץ לחוק. הוא טען כי הרפואה המסורתית אינה עונה על עקרונות המדע והאמת האובייקטיבית וכי המנהל הרפואי אינו מאוחד. הוא כינה את הרפואה הסינית "מבוכה לאומית ואיום ציבורי" המייצגת את דמות הסינים כ"איש החולה של אסיה".

 

אך למרות כל המתקפות לא ניתן היה להכרית את הרפואה המסורתית. המסמך גרר מחאה עצומה בקרב קהילות המרפאים. בחודש מרץ, שנת 1929, התאגדו בשַאנגחָאי חברים מ-132 אגודות ברחבי סין. הם הביאו להקמת הארגון הלאומי של הרפואה הסינית המסורתית.

 

הביקורת על תרגול הרפואה הסינית המסורתית השפיעה גם על תחום אמנויות הלחימה, משום שמכלול ההיבטים שהתקשרו לטיפוח הבריאות כללו את העקרונות הגופניים המסורתיים ואת דרכי תפקודם. בתקופת הרפובליקה הניסיונות לקשור בין עקרונות רפואה מסורתיים לאמנויות הלחימה נתקלו בקשיים. הרעיון היה ליצור איזון בין העט והחרב, או תרבות ולחימה, לעתים על מנת ליצור משיכה למשכילים, אך באותה תקופה ניסו דווקא לסלק את אותם סממנים מסורתיים בדרך לשינוי של סין לעבר המודרניזציה. שינוי התפיסה הזה גרם לציבור הרחב בתחילת המאה העשרים לראות את אמנויות הלחימה המסורתיות באור שלילי. רק לאחר מרד הבוקסרים, עמוק לתוך תקופת הרפובליקה, התאגדויות ויצירת אגודות של אמני לחימה, חלחל הרעיון של אמנויות הלחימה כפעילות המתאימה לכל גיל ומביאה לגאווה לאומית.

 

oOo

*Jing Tsu & Elman, Benjamin (eds). "Science and Technology in Modern China1880s-1940s". Leiden: Brill Publications, 2014.

Hu Shih 胡适 1891-1962*

*Unschuld ,Paul. "Medicine in China: A History of Ideas". CA: University of California Press, 1985.

Wang Da-xie 汪大燮 1860–1929*

Yu Yun-xiu 余云岫 1879-1954*

Please reload

לחזרה לסיניעט ללחץ על האיקון

כתבות אחרונות
Please reload

ארכיון כתבות
Please reload